ישראל פנקס: אני חושב שאני רואה משהו
הייתי באיזה מקום בחלום, מבחר
מתוך הספר ארבעה עשר שירים, 1961
אני חושב שאני רואה משהו אבל אינני בטוח.
יש איזו נקודה לבנה אבל שוב אינני בטוח.
שנים אני עומד במקום הזה ומסתכל.
עיניי כבר התרגלו לאור המסנוור, לרוח
העוברת בי לפעמים, אבל עכשיו שוב איני בטוח
שאינני רואה דבר. דווקא עכשיו, כשאני רוצה לנוח
מבגדי ההמתנה שלי, מן האוויר המתוח,
כשהראייה נעשית
קצרה וחלשה יותר, מישהו ניצב שם, משהו פתוח
לפניי, מישהו עומד שם אני חושב אבל אינני בטוח.
הכותרת ושתי השורות הראשונות בשיר מכילות שני מרכיבים:
• המשורר שקוע בפעולה של ראייה ושל מחשבה, של החושים ושל חשיבה, עשייה שיש בה אנרגיה ואקטיביות;
• מול האקטיביות הזאת, יש במשפט גם ספק וסימן שאלה. אומנם ישנו "אני" נוכח מאוד והמשורר מציין אותו פעמיים בשורה הראשונה, אבל ה"אני" הזה עומד לא בטוח מול העולם שמסביבו, מול ה"משהו" שנמצא מחוצה לו. היה אומנם רגע של ביטחון בנוגע לאיזו נקודה לבנה שהמשורר ראה, אבל גם הרגע הזה חלף.
שורה שלישית: "שנים אני עומד במקום הזה ומסתכל"
מה הרגשנו וחשבנו כקוראים בשתי השורות הראשונות, ומה משנה לנו השורה השלישית שאנחנו קוראים אותה עכשיו?
כשקראנו את השורות הראשונות, היינו עסוקים בלהבין מה קורה למשורר ברגע אחד מסוים בהווה שהוא מתאר לנו. אבל פתאום מתברר לנו שאין זה רגע אלא שנים, תקופת חיים; מדובר בשנים שבהן המשורר עושה זאת, והוא עושה זאת כשהוא עומד במקום מסוים. מצד אחד זו פעולה ארוכת זמן, ומצד שני זו פעולה נעדרת תנועה.
הגוף לא זז אלא עומד במקום, ומה שזז ונע זה הזמן וזו החשיבה והראייה של המשורר. כלומר, המציאות הפיזית החיצונית היא מציאות נייחת, ללא תנועה, ואילו התנועה הרבה שמתרחשת ואשר מתוארת בשתי השורות הראשונות בשיר היא תנועה פנימית של תחושת זמן ושל חשיבה וראייה.
בשתיים וחצי השורות הבאות, מ"עיניי כבר התרגלו" עד "שאינני רואה דבר", המשורר פותח קצת את הזום של המצלמה ומזהה בחוץ אור מסנוור ורוח: משהו נמצא בתנועה - וזו היא הרוח, ומשהו הופך לאינטנסיבי - וזהו האור בחוץ שמסנוור.
וכאן מעצים המשורר את האמביוולנטיות שלו מול המציאות שבחוץ:
• עם סיום השורה החמישית אנחנו חושבים שהמשורר שוב מחזק את מה שאמר קודם לכן, כלומר שאינו בטוח שהוא רואה משהו;
• אבל אז הוא עושה "פסיחה" כלומר, קוטע את רצף המשפט בשורה החמישית וממשיך אותו בשורה השישית. ואז מתברר שבשורה החמישית והמשכה בשורה השישית ישנה שלילה כפולה עם שני פירושים הפוכים זה לזה - לפי הפירוש האחד, המשורר הופך את המציאות שמחוצה לו לבטוחה יותר, כי אולי הוא רואה משהו, ולפי הפירוש השני, המשורר מחריף את אי-הוודאות שבמציאות החיצונית - גם משום שפעמיים אינו בטוח בראייתו, וגם משום שאם אינו בטוח שהוא רואה, וגם אינו בטוח שאינו רואה, הרי שהוא נמצא בכאוס מוחלט.
במובן זה, אנחנו הקוראים נמצאים עכשיו על קרקע רועדת הרבה יותר מזו שעמדנו עליה בתחילת השיר, ומביטים במציאות שלא רק שיש בה ספק, אלא שהיא כאוטית ומבלבלת.
ואז אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של השיר, המתחיל באמצע השורה השישית, במילים "דווקא עכשיו, כשאני רוצה לנוח..."
מה יש בסיום הזה?
יש בו תנועה כפולה ומשולשת ומנוגדת.
מצד אחד, במשורר ניכרת עייפות החומר, עייפות ההמתנה שנים כדי לראות משהו, להבחין במשהו; באוויר ישנו מתח וראייתו של המשורר קצרה וחלשה יותר. ישנה עייפות הגוף, אולי הגוף המתבגר עם השנים.
אבל מצד שני, אי-הוודאות פוחתת והוודאות גוברת, כי הרי "מישהו ניצב שם, משהו פתוח לפני, מישהו עומד שם..". המשורר רואה משהו, יש משהו מחוצה לו, יש משהו לאחוז בו בעולם, ישנן אפשרויות חדשות בעולם ובעתיד.
אבל, בפיתול אחרון של השיר, גם הביטחון הקטן הזה אינו נשאר. שהרי, וכך מסתיים השיר, "אני חושב, אבל אינני בטוח". עברו חיים שלמים, המשורר המתין כל חייו לראות משהו, הוא התעייף וראייתו נחלשה, ייתכן שאף זיהה משהו פתוח בחיים, ועדיין הוא חזר לנקודת המוצא שלו כשהיה צעיר - הוא אולי רואה משהו, אבל הוא אינו בטוח.
ומילה על הטכניקה של כתיבת השיר
סופי השורות משקפים את אותה אמביוולנטיות של המשורר כלפי מציאות חייו. ישנו הצד הבטוח שלהם המתבטא במילה בטוח המסיימת ארבע מעשר שורות השיר, ישנה המילה פתוח בסוף השורה שלפני האחרונה, אבל מצד שני ישנן המילים המהוססות והמותחות - מתוח, רוצה לנוח, וגם למילה בטוח נלוות המילים אינני, איני, המבטלות אותה.
ועוד - כל המילים המסיימות את שורות השיר מסתיימות באותה הברה פתוחה שיש בה חטף פתוח. הרי זה כאילו המשורר משמיע לנו השבעה עתיקה ששבה וחוזרת על עצמה. לאמור, המשורר משקף לנו בשיר חיים השבים וחוזרים על עצמם, לכאורה נעים קדימה בכיוון ליניארי אבל בעצם סובבים במעגל סביב עצמם, ללא פשר ותכלית וללא אופק.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
